שיער אסוף בקליפס

פתאום אני חושבת על כך שבכל הפעמים שנפגשנו, לא פיזרת את השיער שלך. הוא תמיד היה אסוף במן קליפס כזה. כמוך. מרוסן.

העיניים היפות שלך מסתתרות מאחורי משקפיים גדולים. ואת תמיד יושבת בצד, מכווצת וקטנה.

"אני לא בודדה", אמרת. וגם – "אני אוהבת אותו". ואני שתקתי והקשבתי.

אולי בהתחלה באמת היה לך טוב איתו. הוא היה סוג של עוגן בשבילך, הסדר והארגון והעולם המאוד ברור שלו נתנו לך הרגשה של יציבות. אבל היום זה כבר לא ככה.

מונולוגים מהבטן

scale-403585_1920ישבנו אחת מול השנייה והיא דיברה על הפער הזה בין איך שהיא רואה את עצמה לבין איך שהיא באמת. כשהיא מסתכלת במראה אז היא נראית לעצמה שמנמנה. אבל כשהיא מסתכלת בתמונות היא חוטפת שוק.

וגם ההיפך נכון. לפעמים היא יכולה להסתכל במראה ולהיראות לעצמה איום ונורא. אבל מבחוץ יחמיאו לה שהיא נראית טוב, אולי אפילו שרזתה, אפילו שזה ממש לא נכון.

הייתה לה כבר את החוויה הזו כשהסתכלה על תמונות מתקופות שונות בחייה. בחלק מהתמונות היא זוכרת שכן הרגישה שמנה ולא אהבה את איך שהיא נראית, אבל היום כשהיא מסתכלת על התמונות היא לא מבינה מה הייתה הבעיה שלה והרי זה הרבה יותר טוב מאיך שהיא נראית היום ולמה לא ידעה אז להעריך ולאהוב את עצמה. והדבר הזה כבר חזר על עצמו כמה פעמים בתקופות שונות בחייה והיא כבר מבינה שאולי עוד כמה שנים תסתכל אחורה על תמונות מהיום ותחשוב שבעצם נראתה די טוב ומה רצתה מעצמה, אבל התובנה הזו לא מספיקה כדי לגרום לה להרגיש טוב יותר עם איך שהיא נראית היום.

כי היא שמנה.

החופש האמיתי

freedom-852148_1920המלחמה הפנימית

המלחמה הפנימית שלנו היא המלחמה במה שאנחנו מרגישים. היא ההתרחקות שלנו מעצמנו ומהצרכים שלנו והאימוץ של התכתיבים החיצוניים לגבי מה נכון ומה "בסדר" ו"לא בסדר".

היא המלחמה שבה אני קמה בבוקר ולא מתחשק לי ללכת לעבודה, כי זה מקום שבו לא מעריכים אותי או לא מתגמלים אותי או שאני מחויבת לעשות דברים שאני לא מאמינה בהם או לא רוצה לעשות אותם. אבל, אני מתעלמת ממה שקורה בתוכי כי "אני צריכה להתפרנס", כי "הבטיחו לי קידום עוד כמה חודשים" (לא בטוח שאני רוצה את הקידום הזה, אבל אני מספרת לעצמי שכן), "כי זה מקום עבודה ממש טוב/נחשב/יוקרתי/יציב" וכיו"ב.

זוהי גם המלחמה שלי בזה שאני לא ממש רוצה את הקשר הזה והזוגיות הזו, אבל איפה אמצא גבר כל כך טוב שכל כך אוהב אותי ודואג לי ונאמן ואכפתי וכולם מסביב כל כך מתפעלים ממנו שאיך מצאתי גבר כזה מדהים. ואת הקול הקטן הזה בתוכי שאומר – אבל אין לנו על מה לדבר, ואיפה הניצוץ וההתרגשות, והוא לא החבר הכי טוב שלי, ואני לא יכולה להיות אני במלואי בקרבתו, ועוד כל מיני דברים כאלה – את הקול הזה אני משתיקה וממשיכה להישאר שם.

למה סדנאות?

לפני כמה שבועות חברה טובה שאלה אותי: "מה מדליק אותך בלהעביר סדנאות? למה את רוצה לעשות את זה?"

התהלכתי עם השאלה הזו בתוכי. למה אני רוצה לעשות את זה? מה מושך אותי לשם?

הנה התשובות שהגעתי אליהן בינתיים:

להיות דנידין

גם כשאומרים לה שרוצים אותה היא לא ממש מאמינה להם. היא חושבת שהם אומרים את זה כי לא נעים להם. כי הם לא רוצים להודות באמת, כי הם לא רוצים לפגוע בה.

פעם היא לא הבינה אפילו איך זה שהילדים שלה אוהבים אותה. למה הם אוהבים אותה? הרי היא לא כזו אמא טובה. הרבה פעמים היא צועקת עליהם ולא סבלנית כלפיהם ורק רוצה שקט… אז האהבה שלהם בכלל לא הייתה נכנסת לה ללב.

עכשיו זה קצת יותר טוב. לילדים שלה היא מאמינה שהם אוהבים אותה. לפעמים.

***

כמובן שזה כמעט אף פעם לא קורה – שמישהו רוצה אותה. כמעט תמיד זה היה ההיפך: היא זו שהתאהבה ורצתה, אבל זה לא היה הדדי. בפעם היחידה שמישהו רצה אותה והוא היה נורמלי, היא התחתנה איתו. זה לא שהיה שם טור ארוך של גברים שחיכה לה ורצה בה. אז היא הלכה על זה. זה לא שהיא לא אהבה אותו. היא כן. אבל היה שם גם הפחד הזה, בן הלוויה התמידי שלה. זה שהולך איתה תמיד לכל מקום. שלוחש לה בירכתי מוחה שלא יכול להיות, ושעדיף שלא תנסה בכלל, כי אם היא תנסה, אז היא יודעת מה עלולות להיות התוצאות. ואז זה יכאב. אז כדי שלא יכאב, עדיף לא לנסות.

לשחרר או לא לשחרר – זאת השאלה?

compassion-857728_640היא נכנסה פנימה והתיישבה.

"אני לא יכולה איתה יותר", אמרה. "ברור שאחרי הפעם הקודמת שהייתי פה היה פיצוץ איתה". שירלי (שם בדוי) דיברה על אמא שלה.

היא בת 36, נשואה+2. היחסים עם אמא שלה קשים מנשוא. לפני שהגיעה אליי הייתה בכמה וכמה טיפולים פסיכולוגיים, דיברה הרבה על הקשר עם אמא, אבל לתחושתה, שום דבר לא השתנה.

"אני מאוד אמביוולנטית לגביה. האמת, שאמרת שאגיד לך, אז הנה, אני אומרת. אני אמביוולנטית גם לגבי לבוא הנה".

שתקתי, אבל בתוכי משהו נדרך.

דף לבן

מכונת כתיבה

כל כך קשה לי לכתוב כשאין לי השראה.
שמתי לב לכך שלרוב ההשראה מגיעה אליי אחרי משהו משמעותי שקורה. לרוב זו פגישה עם מישהו – חברה, מטפל/ת, או כל אדם אחר שנמצא בקרבתי. בעקבות הפגישה אני מגיעה לתובנה כלשהי, משהו מתבהר לי ואז קל לי יותר לשבת ולכתוב. יש לי מסר ואז הכל הרבה יותר ברור וזורם.

היום חזרתי הביתה ודווקא הרגשתי שיש לי השראה. הייתי במצב רוח טוב, מחוברת לעצמי, מאמינה בעצמי.

אז מה הבעיה?

עכשיו כשאני יושבת מול הדף הלבן הכל התרוקן. כל המילים נעלמו.

עכשיו זה רק אני והוא.

תובנות על שינוי

במשך שנים רציתי שינוי. חיפשתי שינוי. רדפתי אחרי שינוי.

עשיתי המון דברים כדי לחולל שינוי בחיי. מדיטציות, ספרים, סדנאות, קורסים, טיפולים… מה לא עשיתי. עשיתי (כמעט) הכל. וכל פעם מחדש הייתי בטוחה שהנה – מצאתי. מצאתי את ה-שיטה, מצאתי את ה-דבר שיציל אותי, שישנה את חיי.

רק ששום דבר לא החזיק מעמד. לא באמת, לא לאורך זמן.the-eleventh-hour-758926_1280

אנשים אחרים סיפרו על שינויים מדהימים שחלים בחייהם – מחלות קשות שנרפאו מעצמן, מחסומים של שנים שהשתחררו ועוד המון דברים. זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי, אבל זה היה אמיתי. רק שלי זה לא קרה.

התוצאה הייתה שהתחלתי לפתח מן אמונה כזו ששינוי הוא לא אפשרי בשבילי. והאמונה הזו רק הלכה והתחזקה עם כל שיטה שלמדתי וכל דרך שניסיתי. אחרים גמאו דרך של קילומטרים ואני זזתי אולי כמה סנטימטרים. הפכתי להיות צינית וקצת סקפטית. בעיקר לגבי עצמי, כמובן. כן האמנתי ביכולת של אחרים להשתנות, רק לא ביכולת שלי…

והשבוע הייתה לי תובנה בעניין הזה.

במערה

כבר שנים שהיא חיה במערה.14249415575_e0d415e411_o
חשוך שם ואפל, אבל מוגן. שם היא בטוחה ומוגנת מפני העולם.
שם, לא יראו אותה. שם לא ימצאו אותה. לא באמת.

זה עובד ממש טוב. המבטים חולפים על פניה כאילו היא לא קיימת. הם לא מתעכבים ולו לשנייה. ואם כן, ליבה מחסיר לרגע פעימה. אבל אז המבט ממשיך הלאה. הסכנה חלפה.

לפעמים קשה לה שם במערה, חלק ממנה רוצה לצאת החוצה אל העולם. בחוץ יש שמיים כחולים, שמש נעימה, יש פרחים ועצים וירוק…

אבל יש גם סכנות. היא יודעת. היא הייתה שם. היא חוותה את זה על בשרה.

כשהיא הייתה חשופה, פגעו בה. לא אהבו את מי שהיא. והיה להם מה לומר. על השיער, על העיניים, על השם, על הדיבור שלה, על האוכל שלה, על הכל. חיצים ננעצו בעור שהיה אז רך. פצעו את ליבה.

שלום, אני ביאטריסה

כשנולדתי (ברומניה), הוריי קראו לי ביאטריס.
עלינו ארצה כשהייתי בת שנה וחודשיים.
הייתי ילדה בלונדינית, עם עיניים כחולות, ר' מתגלגלת ושם זר ומוזר. זה אולי נשמע רומנטי, אבל זה לא היה כך. הילדים חגגו על השם שלי… דבש לא ליקקתי.
בגיל 5 הגננת הציעה לשנות לי את השם לאיריס. זה אמור היה לעזור לי להשתלב טוב יותר.
הוריי קיבלו את ההצעה. לא שזה עזר כל כך, כי הילדים זכרו ואחר כך בבית הספר מדי פעם היו שולפים לי את השם הישן ולועגים לי איתו…