מונולוגים מהבטן

scale-403585_1920ישבנו אחת מול השנייה והיא דיברה על הפער הזה בין איך שהיא רואה את עצמה לבין איך שהיא באמת. כשהיא מסתכלת במראה אז היא נראית לעצמה שמנמנה. אבל כשהיא מסתכלת בתמונות היא חוטפת שוק.

וגם ההיפך נכון. לפעמים היא יכולה להסתכל במראה ולהיראות לעצמה איום ונורא. אבל מבחוץ יחמיאו לה שהיא נראית טוב, אולי אפילו שרזתה, אפילו שזה ממש לא נכון.

הייתה לה כבר את החוויה הזו כשהסתכלה על תמונות מתקופות שונות בחייה. בחלק מהתמונות היא זוכרת שכן הרגישה שמנה ולא אהבה את איך שהיא נראית, אבל היום כשהיא מסתכלת על התמונות היא לא מבינה מה הייתה הבעיה שלה והרי זה הרבה יותר טוב מאיך שהיא נראית היום ולמה לא ידעה אז להעריך ולאהוב את עצמה. והדבר הזה כבר חזר על עצמו כמה פעמים בתקופות שונות בחייה והיא כבר מבינה שאולי עוד כמה שנים תסתכל אחורה על תמונות מהיום ותחשוב שבעצם נראתה די טוב ומה רצתה מעצמה, אבל התובנה הזו לא מספיקה כדי לגרום לה להרגיש טוב יותר עם איך שהיא נראית היום.

כי היא שמנה.

יש כל מיני חלקים בגוף שלה שהיא פשוט שונאת. מתעבת. למשל את הרגליים. הרגליים הן החלק הכי פחות יפה אצלה. הן שמנות וישרות כמו גזעים. וזה לא אומר שהיא לא בודקת חלקים אחרים. מול המראה היא כל הזמן בודקת את הבטן ואת הישבן ואת הסנטר ועוד כל מיני אזורים.

לפני שבוע, כשלקחה את הילדים לים, הבת שלה אמרה לה "אמא, הרגליים שלך נראות כל כך יציבות, את נראית כאילו כלום לא יכול להפיל אותך!" היא צחקה, אבל בתוכה היה מן גיחוך כזה מריר ומחשבה על הגזעים האלה שיש לה בתור זוג רגליים.

היא ניסתה להילחם בזה בעבר ואחרי שעבדה קצת במחלקה אורתופדית בבית חולים וראתה קטועי רגליים אמרה לעצמה שאם לא הייתה לה רגל אחת או שתיים, הרי ברור שהייתה מוכנה לשלם כל הון שבעולם כדי שהרגליים האלה – הגזעים האלה – ישובו ויחזרו אליה. אבל הידיעה הזו לא ממש החזיקה מעמד והיא חזרה לסורה.

"מתוק הוא טעם החיים"

תודה לאל, עם דיאטות היא כבר הפסיקה, כבר מזמן הבינה שהן לא יובילו אותה למה שהיא רוצה. רק עצם המחשבה שתצטרך לוותר על מאכלים שהיא אוהבת היא כבר קשה מנשוא. כששקלה לוותר על סוכר (היא מכורה למתוק, זו החולשה שלה), אז הכל נראה לה חסר טעם. כי מתוק זה טעם החיים מבחינתה. אחרת, מה הטעם? אין טעם.

ולמרות שהיא לא עושה דיאטות (שהן מתכון בדוק לעלייה במשקל, את זה היא כבר יודעת מניסיון אישי וגם המחקרים מוכיחים את זה), במשך השנים היא רק עלתה עוד ועוד. הריונות ולידות ולחצים ומתחים. אז המשקל עלה ואז התייצב. ושוב עלה ואז התייצב. והיום היא מוצאת את עצמה בשיא השיאים של עצמה והיא לא אוהבת את מה שהיא רואה במראה והיא לא אוהבת את מה שהיא רואה בתמונות והיא לא אוהבת את הגוף שלה. והיא חושבת לעצמה, "למה שמישהו יסתכל עליי?"

נראה לה שגם בעלה כבר לא כל כך נמשך אליה, הסקס ביניהם קורה לעיתים רחוקות למרות שהיא אדם חושני ונהנית ממין אבל קשה לה עם החשיפה וקשה לה עם הגוף. והיא זוכרת פעם אחת שהוא הסתכל על הזרוע שלה כשהיא לבשה גופיה (רק בבית היא מרשה לעצמה ללבוש גופיות ומכנסיים קצרים), הוא הסתכל על החלק הזה "המידלדל" של הזרוע ועל פניו היה מבט כזה של גועל ואפילו שהוא לא אמר כלום ואפילו כששאלה אותו על מה אתה מסתכל הוא הסב את המבט ומלמל "על כלום", היא לא האמינה לו. היא ראתה ונעלבה וכעסה אבל הכל נשאר בתוכה.

אבל זה לא רק בעלה. באופן כללי היא מרגישה לא אטרקטיבית. גברים לא מתחילים איתה. נשים שהייתה רוצה להתחבר איתן לא ששות לקראתה. והחברות שכן יש לה – טוב, לפעמים היא לא מבינה מה הן מוצאות בה ולמה הן חברות שלה. ברור שהן לא חברות שלה בגלל היופי, אבל לפעמים היא פשוט נופלת לתהומות שבהן תחושת חוסר הערך שלה מרקיעה שחקים.

בעניין גברים ברור שזה הדבר הראשון ששמים לב אליו – המראה החיצוני. בעלה כבר רגיל וגם הוא עלה כמה קילוגרמים בשנים שהם ביחד אבל היא כן רוצה להרגיש מושכת ויפה. והיא לא.

אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה ניסיון, עדיין במקום כלשהו בתוכה יש את התקווה הקטנה הזו שאם רק תרד במשקל אז הכל יהיה טוב. אבל גם אם לא הכל יהיה טוב, וגם אם לא כל הבעיות בחייה יפתרו, היא עדיין רוצה לרזות.

להיות קרין גורן

היא הייתה רוצה להיות כמו קרין גורן. להיות מישהי גדולה שאוהבת את עצמה ושלמה עם הגוף שלה. בעצם, לא, היא לא הייתה רוצה להיות קרין גורן. היא הייתה רוצה להיות יותר רזה, נקודה.

והיא לא יודעת מה לעשות. היא מעולם לא הייתה מאותם נשים שאוכלות כמו ציפור. והיא מעולם לא הייתה יכולה לחיות בכלא. ובשבילה, דיאטות הן כלא. כל איסור שלוקח ממנה אוכל שהיא אוהבת, הוא כלא. הוא שולל ממנה את החופש שלה. וזה לא רק החופש לאכול כל מיני דברים, אלא זה החופש בכלל.

כשהיא חושבת על חופש אז היא מבינה עד כמה החופש הוא משהו שחשוב לה. היא לא רק רוצה את החופש להחליט מה כן לאכול ומה לא. היא רוצה את החופש להחליט על החיים שלה. על כל דבר. היא רוצה חופש, נקודה. לא רוצה שיכריחו אותה ולא רוצה להיות חייבת. זה מן קטע כזה אצלה.

ברור שהחיים שלה רחוקים מלהיראות ככה. היא עובדת בעבודה שהיא די אוהבת בסך הכל, אבל יש שם כל מיני דברים שלא לרוחה. וגם המשכורת לא משהו. והיא הייתה רוצה אולי לעזוב ואולי לפתוח עסק, אבל בעלה לא ממש מפרגן בקטע הזה, הוא עצמו די חרד בנושא הכלכלי וכל פעם שהיא מעלה את הנושא הוא מתחיל להילחץ ולדאוג אז היא עוזבת את זה.

ויש כמובן את הילדים. שהיא מתה עליהם, באמת. היא רצתה ילדים והיא אוהבת אותם מאוד. אבל ילדים וחופש לא בדיוק הולכים ביחד. היא מוצאת את עצמה שהיא עסוקה בלהכין להם אוכל וחוטפת כל מיני דברים בדרך או אוכלת שאריות, כי גם ככה יישאר וחבל לה לזרוק (אין לה ניצולי שואה במשפחה אבל זו מן שריטה כזו, היא לא מסוגלת לזרוק אוכל). וגם בלי קשר לאוכל – כל הדאגה להם והטיפול בהם והעיסוק בהם שואבים ממנה כוחות ואז לא כל כך נשאר לה לעצמה.

ובערבים היא כבר מתה מעייפות. היא מסיימת את כל ענייני הבית סביבות עשר בערך ואז היא אומרת לעצמה שתהיה רק כמה דקות במחשב או תראה רק משהו קטן בטלוויזיה ותלך לישון. אבל המשהו הקטן מתארך ולמרות שהעיניים כבר שורפות לה מרוב עייפות ובעלה ישן מזמן, היא מושכת עוד קצת. כי סוף סוף יש לה קצת זמן לבד עם עצמה. למענה. אז היא הולכת לישון ממש מאוחר וכל לילה מבטיחה לעצמה שמחר תלך לישון מוקדם, ובבוקר כשהיא קמה וכל גופה זועק להמשיך לישון והעיניים פשוט מסרבות להיפקח, היא כועסת על עצמה על כך שהיא מתעלמת מהצרכים של הגוף שלה, אבל אז היא עושה שוב ושוב את אותו הדבר.clay-figures-1166724_1920

וכשהיא באה אליי ומספרת לי את כל הדברים האלה הלב שלי מתמלא באהבה כלפיה ואני רק רוצה לחבק אותה ולומר לה: הכל בסדר. את אהובה. ואת טובה. ואת לא צריכה להוכיח כלום ולא צריכה להיות שום דבר. את אהובה, ככה, כפי שאת. את לא צריכה לרוץ ואת לא צריכה להשיג. נוחי רגע. בואי, שבי כאן לידי. הכל יבוא על מקומו בשלום.

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *