המלחמה הפנימית

המלחמה הפנימית שלנו היא המלחמה במה שאנחנו מרגישים. היא ההתרחקות שלנו מעצמנו ומהצרכים שלנו והאימוץ של התכתיבים החיצוניים לגבי מה נכון ומה "בסדר" ו"לא בסדר".

היא המלחמה שבה אני קמה בבוקר ולא מתחשק לי ללכת לעבודה, כי זה מקום שבו לא מעריכים אותי או לא מתגמלים אותי או שאני מחויבת לעשות דברים שאני לא מאמינה בהם או לא רוצה לעשות אותם. אבל, אני מתעלמת ממה שקורה בתוכי כי "אני צריכה להתפרנס", כי "הבטיחו לי קידום עוד כמה חודשים" (לא בטוח שאני רוצה את הקידום הזה, אבל אני מספרת לעצמי שכן), "כי זה מקום עבודה ממש טוב/נחשב/יוקרתי/יציב" וכיו"ב.

זוהי גם המלחמה שלי בזה שאני לא ממש רוצה את הקשר הזה והזוגיות הזו, אבל איפה אמצא גבר כל כך טוב שכל כך אוהב אותי ודואג לי ונאמן ואכפתי וכולם מסביב כל כך מתפעלים ממנו שאיך מצאתי גבר כזה מדהים. ואת הקול הקטן הזה בתוכי שאומר – אבל אין לנו על מה לדבר, ואיפה הניצוץ וההתרגשות, והוא לא החבר הכי טוב שלי, ואני לא יכולה להיות אני במלואי בקרבתו, ועוד כל מיני דברים כאלה – את הקול הזה אני משתיקה וממשיכה להישאר שם.

זוהי המלחמה שלי בלהכריח את עצמי לאכול בצורה מסוימת. כי אם אוכל את מה שאני רוצה אז אשמין נורא, הבריאות שלי תידרדר, יחשבו שאני חזירה וכו' וכו'. אז אני "שומרת". אני דנה את עצמי לחיים בכלא ה"צריך" ולא מאפשרת לעצמי את החופש לאכול מתוך הקשבה לגוף ולנפש שלי, כי איך אני יכולה לסמוך על עצמי? והרי כל כך הרבה אנשים שממש מבינים בזה אומרים שאני צריכה לאכול בדרך הזו (ולפעמים הם אומרים בדיוק ההפך זה מזה ואז זה עוד יותר מבלבל…).

זוהי אולי המלחמה הפנימית שלי בכך שאני ממש זקוקה לשקט ולמנוחה. שממש לא מתאים לי עכשיו לשמש צוות הווי ובידור לשלושה זאטוטים צווחנים ותובעניים, אבל היי, אני הרי רוצה להיות אמא טובה, לא? אז זה די ידוע שאמא טובה צריכה לשים את הילדים שלה במקום הראשון. נכון שיש היום יותר הבנה לכך שאמהות הן בני אדם ושחשוב שלא יקריבו את עצמן למען ילדיהן. ועדיין. התכנות  שאומר שאמא צריכה לשים את ילדיה במקום הראשון הוא מאוד חזק ואמא שתעדיף לשבת בבית קפה עם חברות על פני לבלות עם ילדיה (למשל) תספוג ביקורת, גלויה או סמויה, מצד הסביבה או מצד עצמה. לי עצמי הייתה לא פעם ביקורת על קרובת משפחה שמשקיעה את עצמה בקריירה מכף רגל ועד ראש, במקום לבלות יותר זמן עם ילדיה…

חללים בשדה הקרב

בשדה הקרב הזה של המלחמה הפנימית, יש רק מפסידים. הרצונות שלנו, הצרכים שלנו, הרגשות שלנו, החלומות שלנו – כל אלה נופלים שם חלל. וההפסד כולו שלנו.

כי במלחמה שלנו בעצמנו, בשם ה"להיות בסדר" יש למעשה רק מפסידים. כי גם אם נהיה הכי בסדר בעולם (מה שלא באמת אפשרי) – חוסר שביעות הרצון שלנו יהיה שם, מתחת (או מעל) פני השטח. אנחנו נהפוך להיות צל של עצמנו. שמחת החיים שלנו תלך ותדעך, כי נתרחק כל כך מ"האני" הפנימי שלנו. נתבלבל. נחשוב שאנחנו רוצים דברים מסוימים שאנחנו לא באמת רוצים. או שלא נדע מה אנחנו רוצים, כי החיבור שלנו לפנימיות שלנו ייחלש ואולי אפילו יתנתק. אנחנו עלולים לשקוע בדיכאון, בחרדות קשות או באובססיות. אנחנו עלולים לחלות. יהיו שם כל מיני תמרורים וסימנים לאורך הדרך שינסו לכוון אותנו חזרה אל דרך המלך – חזרה אל עצמנו – בכל דרך אפשרית.

להיות בסדר זו משימה סיזיפית. היא דורשת תחזוקה מתמדת, כי תמיד עלול לארוב שם מישהו שלא יהיה מרוצה מאיתנו ויאשים אותנו בכך שאנחנו לא בסדר. וזו גם משימה מאוד מעייפת שהמחיר שאנו משלמים עליה הוא כבד.

מעבר לאובדן הקשר שלנו עם עצמנו, המחיר הוא אובדן החופש שלנו. כי אם אנחנו צריכים להיות בסדר, הרי שהשתעבדנו לציווי כלשהו (שאולי כבר הפך לציווי פנימי, גם אם במקור הוא היה חיצוני) ואנחנו מאבדים את המצפן הפנימי שלנו. אין לנו את החופש לומר לא כי לא מתחשק לנו, או שאולי הלכנו לקיצוניות השנייה ואנחנו אומרים לא לכל דבר, מרוב שאנחנו חוששים שמישהו ילכוד אותנו ולא נוכל אחר כך להשתחרר. כשאנחנו פועלים מתוך חשש ובורחים לקיצוניות אחת, זה לא באמת חופש.

חופש אמיתי כולל בתוכו אפשרות בחירה.

הוא החופש לתת לעצמנו פטור של יום/שבוע/חודש או כל תקופת זמן שנחליט (רצוי לתמיד) מהכורח להילחם בעצמנו ובמה שאנחנו מרגישים.

חופש אמיתי הוא, למשל, החופש להרשות לעצמנו להתלונן. גם אם כל החיים אמרו לנו שאנחנו צריכים להגיד תודה כי יש אנשים בלי ידיים ובלי רגליים ויש אנשים שאין להם בית ואין להם מה לאכול ואנחנו מקבלים הכל.

חופש אמיתי הוא, למשל, לקחת חופשה מהלחץ למצוא בת זוג. להרשות לעצמנו לנוח לכמה זמן שנחליט, בלי להיות בלחץ שאנחנו כבר בני/בנות כך וכך ושאם לא נפעל עכשיו אז נישאר לבד לנצח. זה לא אומר שאנחנו מוותרים על הרצון בזוגיות, זה רק אומר שאנחנו לא הופכים את מציאת הזוגיות למטלה מעיקה ומלחיצה נוספת.

חופש אמיתי הוא, למשל, להרשות לעצמנו לרצות יותר מהזוגיות שלנו. להרשות לעצמנו לרצות אהבה גדולה וחברות עמוקה ותשוקה סוערת והבנה ועוד כל מיני דברים שלא קיימים בזוגיות הנוכחית שלנו, גם אם בן/בת הזוג שאיתנו הם אנשים ממש ממש טובים ונהדרים.

חופש אמיתי הוא לבחור, קודם כל, לאפשר לעצמנו להרגיש את מה שאנחנו מרגישים, בלי להילחם בזה. בלי לנסות לשכנע את עצמנו להרגיש אחרת, בלי לכפות על עצמנו שום רגש אחר. פשוט להסכים לפגוש את הרגש שעולה ולהישאר עמו ולקבל את זה שככה אנחנו מרגישים, גם אם זה לא נעים.

חופש אמיתי הוא לבחור בנו. להיות נאמנים לעצמנו. ללכת בעקבות צו ליבנו.

חשוב לי לדייק כאן משהו. זה לא אומר שהתשובה היא בהכרח לקום וללכת (מהעבודה, מהזוגיות או מכל מצב). יש לנו את החופש להחליט שאנחנו רוצים להשקיע במצב הקיים ולשפר אותו. החופש לא מתייחס בהכרח לפתרון שנמצא.

החופש הוא מצב הווייתי ומתוך המצב הזה, מתוך הבחירה שנקבל, יכולים לנבוע פתרונות שונים. שני אנשים במצב דומה לאו דווקא יגיעו לאותה החלטה. אחד יבחר לעזוב והשני יבחר להישאר. אחד יבחר לשנות קצת והשני יבחר לשנות הרבה.

מחיר החופש

חופש יכול להיות מפחיד. זה אומר שאנחנו נוטשים את המוסכמות של ה"בסדר" החברתי ומתחילים לפעול לפי הנחיה פנימית. הסביבה עלולה לכעוס עלינו, להעביר עלינו ביקורת, להאשים אותנו, לדחות אותנו וכו'.

לחיות בחופש פירושו לקחת אחריות על חיינו. זה אומר שאי אפשר יותר להאשים את האחרים שמה שלא עובד בחיינו. זה אומר שאני לא יכולה יותר להתלונן עליו, שהוא לא יכול יותר להתלונן על הבוס/אשתו/הילדים וכו'. זה אומר שהכוח והאפשרות קיימים בתוכנו לערוך את השינוי הרצוי לנו. וכן, יש לזה מחיר ולעתים המחיר הוא כבד.

השאלה היא, איזה מחיר כבד יותר?

הבחירה בידיכם…