גם כשאומרים לה שרוצים אותה היא לא ממש מאמינה להם. היא חושבת שהם אומרים את זה כי לא נעים להם. כי הם לא רוצים להודות באמת, כי הם לא רוצים לפגוע בה.
פעם היא לא הבינה אפילו איך זה שהילדים שלה אוהבים אותה. למה הם אוהבים אותה? הרי היא לא כזו אמא טובה. הרבה פעמים היא צועקת עליהם ולא סבלנית כלפיהם ורק רוצה שקט… אז האהבה שלהם בכלל לא הייתה נכנסת לה ללב.
עכשיו זה קצת יותר טוב. לילדים שלה היא מאמינה שהם אוהבים אותה. לפעמים.
***
כמובן שזה כמעט אף פעם לא קורה – שמישהו רוצה אותה. כמעט תמיד זה היה ההיפך: היא זו שהתאהבה ורצתה, אבל זה לא היה הדדי. בפעם היחידה שמישהו רצה אותה והוא היה נורמלי, היא התחתנה איתו. זה לא שהיה שם טור ארוך של גברים שחיכה לה ורצה בה. אז היא הלכה על זה. זה לא שהיא לא אהבה אותו. היא כן. אבל היה שם גם הפחד הזה, בן הלוויה התמידי שלה. זה שהולך איתה תמיד לכל מקום. שלוחש לה בירכתי מוחה שלא יכול להיות, ושעדיף שלא תנסה בכלל, כי אם היא תנסה, אז היא יודעת מה עלולות להיות התוצאות. ואז זה יכאב. אז כדי שלא יכאב, עדיף לא לנסות.
שנים רבות הוא שם, מלווה אותה. היא בכלל לא זוכרת איך זה להיות בלעדיו. האם אי פעם הייתה בלעדיו?
היא כבר כל כך רגילה לנוכחות שלו, שהיא כמעט ולא שמה אליה לב. רק ההרגשה נמצאת שם כל הזמן. ההרגשה הזו שמכוונת את צעדיה, שאומרת לה לאן לפנות ומה לעשות כדי להישאר בטוחה. מוגנת.
להיות דנידין זה להיות מוגנת. כשהיא הייתה ילדה היא דמיינה איך זה היה מרגיש אילו הייתה דנידין. היא הצליחה בזה די טוב, להפוך את עצמה לדנידין. כמובן שהיא לא ממש שקופה, אבל סוג של. את כל מה שיש בפנים היא הצליחה להסתיר ממש טוב. את כל…
החלומות
הכמיהות
האש
התשוקה
הפראות
הנשיות
ההרפתקנות
הכאב
הרגישות
העדינות
הפגיעות
החולשה
העוצמה
היופי
הכל.
הכל מוסתר וחבוי, מהודק היטב תחת שכבת מגן עבה של שקיפות אפרורית וסתמית. ביטחון.
האמנם?
***
היא מתבוננת סביב ורואה את האנשים מתחברים להם אט אט. הם מתיישבים, פותחים בשיחה. מתחברים. והיא לא יודעת מה לעשות עם עצמה. לגשת? לא לגשת? מה להגיד? ואם הם לא ירצו? ואם היא שוב תרגיש לא שייכת?
ולאן ללכת? ואיך לעשות את זה ככה שאף אחד לא יראה? שאף אחד לא יראה שקשה לה, שאף אחד לא ישים לב שהיא כל כך בודדה ונבוכה ולא שייכת. זה מפחיד שיראו עליה. עדיף להסתיר.
היי, הנה פרצוף מוכר. זה פרצוף ידידותי בדרך כלל. אבל עכשיו הוא ממהר. או שהוא עסוק בשיחה עם מישהו אחר. אז לא, עדיף שלא. היא לא תיגש. היא לא תעיק. היא לא רוצה שיהיו איתה רק בגלל שהיא לבד, בגלל שמרחמים עליה או מנסים לרצות אותה. אז עדיף שהיא לא תיגש ולא תעיק. היא הולכת.
ממשיכה להסתובב במעגלים, מחפשת מקום להסתתר בו. אולי אם אין איפה להתחבא אז היא תהיה כמו ילדה קטנה שחושבת שלא רואים אותה כשהיא שמה ידיים על העיניים. היא תעצום עיניים ואז הכל ייעלם. זה אפילו עובד. כמעט. היא מוצאת פינה מוצלת, נשכבת ועוצמת עיניים.
מסביב יש קולות של עולם ששייך לאנשים. אנשים שיודעים להושיט יד וליצור קשר. אנשים שנוגעים, מתחבקים, מתנשקים. אנשים שיוצרים קרבה ותחושת שייכות. אנשים שיכולים לשמוח ולשיר ולרקוד. אנשים שהלב שלהם פתוח.
הלב שלה לא פתוח עכשיו. כשהיא שוכבת שם, בצהרי היום, הלב שלה פצוע. אבל היא דנידין, אז איש אינו רואה.
***
"למה לא באת אליי? למה לא אמרת שום דבר?" שאל אחר כך הפרצוף הידידותי.
זה לא היה אפשרי. כל הדרכים היו חסומות. היא הרי לא רצתה להעיק. והיו לו דברים הרבה יותר מעניינים, מרגשים ומרתקים לעשות. והיא, כנראה, לא שייכת לקטגוריה של הדברים המעניינים, המרגשים והמרתקים. עובדה שאף אחד לא מתנהג כאילו היא שייכת לשם.
היא לא שייכת, נקודה.
"כל האנשים נולדו שווים. את לא פחות טובה מהם" אומר הפרצוף הידידותי. האמנם? היא כל כך הייתה רוצה להאמין בכך באותה ודאות וביטחון כמו שיש לו. אבל היא לא.
***
עכשיו היא במאורה שלה, מלקקת את הפצעים.
"את יכולה לבחור אחרת, את יכולה לשנות את זה", אומר הפרצוף הידידותי.
רק שזה לא כל כך פשוט פתאום להפסיק להיות דנידין.