היא נכנסה פנימה והתיישבה.

"אני לא יכולה איתה יותר", אמרה. "ברור שאחרי הפעם הקודמת שהייתי פה היה פיצוץ איתה". שירלי (שם בדוי) דיברה על אמא שלה.

היא בת 36, נשואה+2. היחסים עם אמא שלה קשים מנשוא. לפני שהגיעה אליי הייתה בכמה וכמה טיפולים פסיכולוגיים, דיברה הרבה על הקשר עם אמא, אבל לתחושתה, שום דבר לא השתנה.

"אני מאוד אמביוולנטית לגביה. האמת, שאמרת שאגיד לך, אז הנה, אני אומרת. אני אמביוולנטית גם לגבי לבוא הנה".

שתקתי, אבל בתוכי משהו נדרך.

"אני מכריחה את עצמי לבוא הנה. ממש קשה לי. רק בגלל שסיכמנו שאני מגיעה פעם בשבוע או פעם בשבועיים, אני לא יכולה עם זה, זה ממש כמו בקשר עם אמא, שאני מרגישה שהיא מכריחה אותי לעשות כל מיני דברים שאני לא רוצה".

אני עדיין שותקת, מעודדת אותה במבט להמשיך, ומקשיבה.

"אני יודעת שאת לא מכריחה אותי, זה ברור לי. אבל ככה אני מרגישה. ואני לא מבינה מה הטעם, למה אני בכלל באה הנה. שום דבר עם אמא לא משתנה, שום דבר כבר לא ישתנה, היא לא מסוגלת להשתנות, זה ברור לי לגמרי, אני לא מסוגלת לדמיין אותה אחרת, לא מסוגלת לדמיין אותנו יושבות יחד על כוס קפה ומנהלות שיחה נורמלית וקרובה. פשוט לא מסוגלת.

אני באה הנה, משקיעה זמן וכסף, משאבים שלא פשוט לי להשקיע אותם, ושום דבר לא משתנה. אני לא יכולה יותר להמשיך ככה".

היא אולי לא אמרה מפורשות שהיא רוצה לסיים את הטיפול, אבל זה מה שהשתמע מדבריה.

ובינתיים, אני מזכירה לעצמי לנשום. מזכירה לעצמי שהכל בסדר. אל תקפצי עכשיו למסקנות. תהיי כאן ועכשיו. נושמת.

אני מזיזה הצידה את כל הקולות שרוצים לענות לה:

את הקול שרוצה לומר לה שהקשר עם אמא לא יכול להשתנות בזמן כל כך קצר ושתהליכים עמוקים של שינוי דפוסים דורשים זמן.

את הקול שאומר שהיא בעצם לא נמצאת בטיפול כל כך הרבה זמן וחוץ מזה גם עשתה הפסקה של כמה חודשים בטיפול…

את הקול שאומר שלא מזמן היא חזרה שוב לטיפול ושכל פעם שיש שיפור היא מיד מרווחת את הפגישות כי יש לה תחושה שהיא לא צריכה ואז הרצף נקטע.

את הקול שרוצה לומר לה שהיא בטח דיברה עם אמא שלה מהמקום הפגוע שלה ואולי המילים יצאו בכעס ואז אמא שלה בכלל לא הצליחה לשמוע, אז זה בכלל לא נכון לומר ש"כבר דיברתי איתה כמה פעמים, כפי שהצעת".

את הקול שאומר שהיא הייתה אולי בהרבה טיפולים פסיכולוגיים קודמים אבל שתתן לי צ'אנס, רגע.

וגם את השדים שלי שמאיימים להתעורר אני מזיזה הצידה ובעיקר את השד הראשי: שאני לא מספיק טובה והנה עוד הוכחה לכך. וגם את השד של "מה יהיה?" אני מזיזה הצידה. לא עכשיו.

לוקחת עוד נשימה. ועוד אחת.

ומתחילה לתת לה אמפתיה. אמפתיה לתסכול שלה ולתחושת הייאוש וחוסר האונים שהיא חווה. לתחושה שהיא משקיעה כל כך הרבה אנרגיה בניסיון לשנות משהו שלא משתנה כלל.

"טוב, אולי יש קצת שינוי, בכל זאת עם החברות אני רואה ומרגישה שינוי, אבל הדבר העיקרי שבגללו באתי לא השתנה".

אני ממשיכה להקשיב וממשיכה לתת לה אמפתיה. מבהירה שאין לי שום כוונה לשכנע אותה להישאר ושהיא חופשייה לעזוב. אומרת לה שאני שמחה שהיא אמרה מה היא מרגישה, כי חשוב לי לדעת.

היא נזכרת במשהו. בגיל ההתבגרות היו לה מריבות קשות עם אמא. אמא הגיעה לנקודת משבר והכריחה אותה ללכת לטיפול פסיכולוגי. מאז, עד שהגיעה אליי, הייתה בטיפולים פסיכולוגיים ותמיד אמא היא זו שבחרה את הפסיכולוג. אני הראשונה שהיא בחרה בעצמה. אבל למרות זאת, היא עדיין אמביוולנטית כלפי טיפולים פסיכולוגיים באופן כללי וגם כלפי הטיפול אצלי. "זה נשמע לך הגיוני?" היא שואלת.

"בוודאי", אני עונה. אני מתייחסת לזיכרון שהביאה כאירוע בו חוותה את עצמה כחסרת אונים לחלוטין, חוויה בה חשה חוסר בחירה וכפייה. אולי אם הייתה רואה את המצוקה של אמא שלה, אם אמה הייתה באה אליה ממקום שבו היא עצמה מודה בחוסר האונים ובקושי שלה, אז שירלי יכולה הייתה לשמוע את הדברים ולחוות אותם אחרת. לחוות את עצמה כבעלת יכולת בחירה ושליטה בחייה. אולם זה לא קרה. וכיום המצב הוא שהיא חווה את אמה כשתלטנית ומוצאת את עצמה קרועה בין הצורך בחופש בחירה מצד אחד, לבין רגשות אשמה ופחד לפגוע או להיפגע מצד שני.

אני מוסיפה שנראה שהיא פיתחה רגישות מיוחדת לכל מה שעלול לגרום לה למצוא את עצמה כלואה שוב. ואיכשהו, הטיפול מעורר בה את התחושה הזו.

אט אט שירלי מצליחה יותר להקשיב ופחות לדבר בלהט על אמה. עולות דמעות. מגיע הכאב על כך שזה מצבו של הקשר ביניהן. הרי היא לא רוצה לפגוע באמה, היא פשוט זקוקה למרחב, רוצה שאמה תראה אותה ואת הצרכים שלה…

"ובקשר לטיפול?" אני שואלת. "את רוצה לסיים?" "לא", היא אומרת. "אני לא רוצה לסיים. אבל גם בטיפול אני לא מסוגלת להגיע רק בגלל שקבענו ביום שני. זה מעורר בי אנטגוניזם. אני רוצה לבוא כשאני מרגישה שזה הזמן לבוא, מתוך רצון, לא כי אני חייבת".

לאור כל השיחה שהתקיימה זה עתה אני מבינה שבחירה היא צורך חשוב מאוד עבור שירלי. אני מסכימה להשאיר את זה פתוח ומציגה את האפשרות שלפעמים לא אוכל לפגוש אותה כשתרצה,  ייתכן שלא יהיה לי זמן פנוי שבדיוק יתאים לה.

היא לוקחת זאת בחשבון ומוכנה לכך.

היא יוצאת בחיוך על פניה והקלה בלבה. "את רואה?", היא אומרת. "הפגישות בכל זאת נותנות לי משהו. אני יוצאת מפה הרבה יותר מחוזקת עכשיו לדבר עם אמא שלי וללכת בדרך שלי. אני לא מוכנה יותר לשחק במשחק הזה שבו אני חייבת לרצות אותה כדי להיות 'בסדר'. ואני מוכנה לשלם את המחיר".

אני מחייכת. כמה טוב שנשמתי.