פתאום אני חושבת על כך שבכל הפעמים שנפגשנו, לא פיזרת את השיער שלך. הוא תמיד היה אסוף במן קליפס כזה. כמוך. מרוסן.
העיניים היפות שלך מסתתרות מאחורי משקפיים גדולים. ואת תמיד יושבת בצד, מכווצת וקטנה.
"אני לא בודדה", אמרת. וגם – "אני אוהבת אותו". ואני שתקתי והקשבתי.
אולי בהתחלה באמת היה לך טוב איתו. הוא היה סוג של עוגן בשבילך, הסדר והארגון והעולם המאוד ברור שלו נתנו לך הרגשה של יציבות. אבל היום זה כבר לא ככה.
אבל מה שאני לא מבינה זה, איך אפשר לאהוב גבר שאת פוחדת ממנו? כי מי שאני רואה לפניי היא אישה שחיה בפחד. למרות שאת מספרת לעצמך שאת אוהבת אותו ושפשוט את לא מרגישה הכי נוח בחברתו, אבל זה בגללך, כי את גם ככה לא מרגישה נוח בשום מקום.
כן, אני יכולה לראות שלא נוח לך. אישה רגישה, יפהפייה, אינטליגנטית, שלמדה להחניק כמעט כל מה שאפשר בתוכה – רגשות, פחדים, יצירתיות, חושניות… ועוד.
כי אסור. במקום ממנו הגעת זה היה אסור, היית חייבת להיות טובה וממושמעת. לא הייתה אופציה אחרת. אז גדלת ומצאת לך בעל כזה… והיום – זה המצב. התרחקת מעצמך כל כך עד שהגוף שלך התמרד ועכשיו את לוקחת תרופות. הוא מטיל את אימתו בבית אבל מי שלוקח תרופות זו את…
כי את זו ששקעת בדיכאון. מה הפלא, כשהכל חנוק ככה בפנים.
לאט לאט את מבינה שהלכת לאיבוד. שכבר המון שנים הפחד מנהל אותך. כל כך הרבה זמן, שאת כבר לא זוכרת אם היה אי פעם זמן שהוא לא היה שם.
ואת הקשבת לו – לפחד. היית חייבת, זה ברור. אז החנקת כל מה שהיה שונה או לא קביל, וניסית להקשיח את לבך ולפתח עור עבה יותר ופשוט לשרוד.
זה סוג של הצליח. התחתנת, ילדת ילדים, הגעת להישגים – השתלבת.
רק הגוף המעצבן הזה עם כל הבעיות שלו קלקל לך הכל.
איזה מזל.
כי היום הבנת שבעצם את מסתתרת מעצמך. והבנת שאולי – מה שמוטל פה על כף המאזניים הוא פשוט העניין הפעוט הזה שנקרא החיים שלך.
"אני בוחרת בשינוי" אמרת.
לא האמנתי לך. עדיין.
בפעם הבאה אבקש ממך לפזר את השיער.