תובנות על שינוי

במשך שנים רציתי שינוי. חיפשתי שינוי. רדפתי אחרי שינוי.

עשיתי המון דברים כדי לחולל שינוי בחיי. מדיטציות, ספרים, סדנאות, קורסים, טיפולים… מה לא עשיתי. עשיתי (כמעט) הכל. וכל פעם מחדש הייתי בטוחה שהנה – מצאתי. מצאתי את ה-שיטה, מצאתי את ה-דבר שיציל אותי, שישנה את חיי.

רק ששום דבר לא החזיק מעמד. לא באמת, לא לאורך זמן.the-eleventh-hour-758926_1280

אנשים אחרים סיפרו על שינויים מדהימים שחלים בחייהם – מחלות קשות שנרפאו מעצמן, מחסומים של שנים שהשתחררו ועוד המון דברים. זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי, אבל זה היה אמיתי. רק שלי זה לא קרה.

התוצאה הייתה שהתחלתי לפתח מן אמונה כזו ששינוי הוא לא אפשרי בשבילי. והאמונה הזו רק הלכה והתחזקה עם כל שיטה שלמדתי וכל דרך שניסיתי. אחרים גמאו דרך של קילומטרים ואני זזתי אולי כמה סנטימטרים. הפכתי להיות צינית וקצת סקפטית. בעיקר לגבי עצמי, כמובן. כן האמנתי ביכולת של אחרים להשתנות, רק לא ביכולת שלי…

והשבוע הייתה לי תובנה בעניין הזה.

הבנתי שעד היום לא באמת רציתי שינוי. כלומר, רציתי שינוי מאוד, אבל חלק בתוכי מנע את השינוי הזה מלהתרחש ולקרות. לא יכולתי להרשות לעצמי שיחול בחיי שינוי משמעותי ואמיתי.

אי אפשר היה לראות את זה אולי על פני השטח. כי על פני השטח נראה שדברים כן משתנים. עברתי דירה, התגרשתי, שיניתי את השם… העזתי יותר. זה נכון. ועדיין. מתחת לפני השטח, ברבדים העמוקים ביותר, עדיין הייתה שם אותה אחת שלא באמת מאמינה בעצמה. שפוחדת. שמסתתרת ומתחבאת מפני העולם…

הבנתי שמשהו בתוכי חסם את כל השיטות מלעבוד ולא אפשר לי באמת לזוז ולהתקדם. מה זה היה?

הפחד. הפחד משינוי. הפחד מלקחת אחריות על חיי באופן מלא.

כי אם אקח אחריות באופן מלא, זה אומר שאין את מי להאשים. אין יותר “זה בגללו/בגללה/בגלל המצב/בגללם” וכו’. יש רק אותי ואת מה שאני עושה. ואני נושאת באחריות מלאה למה שאני עושה. ואם אני נושאת באחריות מלאה לכך, זה אומר שאני עלולה לטעות ולפשל וליפול. ואולי לא יהיה מי שיציל אותי, לא יהיה מי שירים אותי.

אז מה שעשיתי זה שהשארתי את עצמי קטנה ומסכנה, חלשה ולא יכולה, כדי לא ליפול… ותוך כדי זה שקעתי יותר ויותר עמוק בתוך הביצה של הפחד וחוסר האונים והייאוש… מתוך ניסיון להגן על עצמי מהבאות.

איזו תמימות של ילדה.

2 נשים חכמות אמרו לי השבוע שאני לא קורבן. “לא משנה איזה מורה/ תכנית /טיפול או שיטה – השינוי חייב לבוא מבפנים. בלי זה, זה לא יעבוד. אף אחד לא יכול לעשות את זה בשבילך”. הן צדקו!!!

למחרת פגשתי את הילדה שהיא אני, הילדה שהייתי. זו שפוחדת מאוד מאוד מאוד. היא הייתה מוזנחת ומפוחדת נורא ולבי נשבר לראות אותה. מיד כשראיתי אותה (בדמיון) התחלתי לבכות. רק רציתי לחבק אותה וזה מה שעשיתי כל הזמן… חיבקתי אותה ואמרתי לה שאני מצטערת שלא האמנתי בה, שאני מצטערת שנטשתי אותה… כי זה בעצם מה שעשיתי. נטשתי אותה. נטשתי אותי. לא האמנתי בעצמי, לא סמכתי על עצמי ולא אהבתי אותי.

אז די.

כולנו זקוקים לאהבה ולכך שיאמינו בנו. ללא תנאי. שלא יוותרו עלינו, לא בקלות ולא בכלל.

אז, שלום עולם. אני כאן. אני אחראית לחיי. אני יצרתי את הבלגן ואני מתכוונת לנקות אותו ולהצליח בכך. כישלון הוא לא אופציה.

קדימה, לעבודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *