זו שאמורה להיות אני

זו שאמורה להיות אני היא נאורה, מפותחת ומודעת. 

זו שאמורה להיות אני היא רזה, בטוחה בעצמה, זקופת קומה. היא נושאת את עצמה בגאווה, ביטחון ונוכחות. היא לא מתנצלת על עצם קיומה, על מי שהיא. היא מדהימה ומעוררת השראה, וכל מי שפוגש אותה מתפעל ממנה ומעריך אותה. וגם אם לא, היא נשארת במרכז שלה, כי יש לה את עצמה.

זו שאמורה להיות אני היא כל-כך הרבה יותר טובה ומושלמת ממי שאני באמת.

זו שאמורה להיות אני היא פסגת שאיפותיי, ואולי גם העינוי שלי?

כי זו שאמורה להיות אני, היא לא מי שאני. מי שאני היא פגומה. מי שאני היא מישהי שחושבת שהיא מודעת ונאורה, ואז מתביישת עד עמקי נשמתה לגלות שהיא לא כזו.

מי שאני – כואבת מאוד טעויות, מסתכלת על חצי הכוס הריקה, כועסת על עצמי ומתקשה להרפות.

מי שאני נורא רוצה להיות מושלמת וחותרת עד בלי די בניסיונות עקרים להשיג את השלמות הנכספת והבלתי אפשרית, מתוך אמונה שאם רק אהיה כזו, אז אהיה מאושרת, אז אשיג את מבוקשי, אז אקבל את עצמי.

וזו שאמורה להיות אני טומנת בחובה הבטחה בלתי ממומשת שאני לא יכולה לוותר עליה. לוותר על מה שאני אמורה להיות, על מי שאני יכולה להיות, ולהסתפק במי שאני?

מי שאני זו לא מי שאני אמורה להיות. ואט אט אני מתחילה לשאול, האם בכלל היא קיימת, זו שאני אמורה להיות?

ואולי בעצם אפשר לאהוב אותי ככה? פגומה, לא רזה, לא כל כך יפה, מלאת טעויות, דורכת על יבלות… אבל עם לב טוב וכוונות טובות, שמצליחה לפעמים להאיר קצת? אולי אני יכולה לאהוב אותי ככה?

“הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות!” קופץ קול בתוכי.

“נכון”, אני אומרת. “אבל הדרך לגן עדן רצופה גיהנום”.

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *