מטענים

חושבת על מטענים. כל מיני דברים שאני סוחבת איתי מהעבר.
פגיעות קטנות, דקירות קטנות שנדקרתי בלב. שריטות.
האוטומט שלי הוא לשתוק. לא להגיד כלום. להחליק את זה, להתעלם, להתנהג כאילו כלום לא קרה. לפעמים אולי זה כן ייצא קצת, אבל ממש טיפ טיפה. לא באמת לגמרי. לא באמת עד הסוף. לא באמת אחשוף כמה נפגעתי וכמה זה כאב. ואז, זה יישאר בתוכי, חבוי.


נהייתי כל כך טובה בלהסתיר, שאני אפילו מסתירה את זה מעצמי. שאפילו אני שכחתי שזה שם. יש רק את ההתרחקות הזו, שמתרחשת בעקבות זאת. ההתרחקות הכמעט בלתי מורגשת. לפחות בהתחלה היא כזו. קטנה. פיצקית. כזו שפתאום אני כבר לא מחייכת כשהוא חוזר הביתה. ואני פחות מחבקת. פחות מנשקת. פחות מספרת מה עובר עליי. הרי גם ככה אני לא יכולה לספר לו, כי כשאני מספרת אז התגובות שלו לא עושות לי טוב. או שהוא נלחץ ואז אני (שוב) צריכה להרגיע אותו, או שהוא מבטל את ההרגשה. או ש… לא יודעת. פשוט הפסקתי לספר. הוא מספר על עצמו ועל העבודה ועל מה שעובר עליו. ואני מקשיבה. אפילו כבר פחות מתייחסת. הרי זה אותם סיפורים כל הזמן. אותו מוטו שחוזר על עצמו. החרדה הקיומית והפחד שיפטרו והלחץ… מאסתי בלהקשיב לאותו דבר שלא משתנה.
וגם, לא נראה לי כזה ביג דיל שזה יום הנישואין שלנו. אז מה? מה כבר יש לחגוג? אין מה לחגוג. לא מבינה מה הקטע הזה שמדברים עליו שזוגיות זה כל כך חשוב. זוגיות זה לא כזה חשוב. אני בזוגיות, אבל.
ואז זה נהיה שהוא רוצה לנסוע לסוף שבוע ומדבר על כך שאין לנו זמן ביחד רק שנינו, ואני מהנהנת, אבל לא באמת רוצה לנסוע איתו לסוף שבוע. לא רוצה להיות איתו לבד. על מה נדבר?! עוד פעם על העבודה? על הבנות? אני אוהבת לדבר על הבנות, אבל לא רוצה להיות איתו לבד באינטימיות הזו. ותמיד יש תירוץ טוב ללמה אי אפשר לנסוע – כסף. שתמיד אין מספיק ממנו.
אבל זו חרב פיפיות כי אחת הסיבות שאין מספיק ממנו היא אני, זה בגללי. כי אני לא מרוויחה מספיק כסף ואם הייתי עובדת בעבודה נורמלית של 8-5 אז הייתי מרוויחה כסף נורמלי. אבל אני לא. ובגלל זה הוא צריך לשאת את עול הפרנסה על כתפיו וגם בתקופות שבהן אני מרוויחה טוב יותר ומכניסה כמוהו, עול הפרנסה נשאר על כתפיו מבחינתו. וגם בשנים שבהן אני מרוויחה פחות ממנו ועדיין מכניסה אותו סכום כמוהו לחשבון המשותף, כי מה זאת אומרת, זה צריך להיות שווה בשווה, ולי כמעט ולא נשאר כסף לדברים האישיים שלי, אז עדיין עול הפרנסה נשאר על כתפיו.
ואני מרגישה אשמה על זה שכך אני מרגישה, שאני לא רוצה להיות קרובה אליו ושיש לי כל כך הרבה טענות ומענות כלפיו ושהוא כל כך מנסה ומשתדל וסך הכל הוא אבא טוב והוא אדם טוב. אבל אני פשוט לא מסוגלת.
משהו בתוכי נסגר, כי נפגעתי. נפגעתי ולא אמרתי.
בדיעבד אני חושבת שכן ניסיתי לומר. ממש בהתחלה ניסיתי לומר. ואמרתי שנורא קשה לי עם ביקורת ושיפסיק, אבל הוא התווכח איתי שזכותו להגיד מה שהוא רוצה ושזה מתוך אכפתיות ושאיך אדע מה מפריע לו? וגם הוא היה רוצה שאומר לו אם זה היה ההיפך ולי הייתה ביקורת עליו או היה בו משהו שהייתי רוצה שהוא ישנה. אבל אני לא אמרתי, גם כשחשבתי. כי ידעתי שהוא היה נפגע, אז שמרתי עליו מפניי. ומרוב ששמרתי עליו ושמרתי עליי, כבר לא רציתי יותר להיות איתו…
ואמנם הוא הפסיק במשך השנים להעביר עליי ביקורת, אבל זה כבר היה מעט מדי, מאוחר מדי.
אז נכון, היה שקט. ובינתיים צברתי וצברתי וחלק מהדברים אפילו לא ידעתי שצברתי.
ואז הגעתי (כנראה) לנקודת השבירה שלי. אולי זה היה משבר גיל ה- 40? אולי זה שאמא שלי מתה והפספוס של הקשר בינינו. אולי בזכות תקשורת מקרבת, או דברים אחרים שהבשילו. אני לא יודעת אם בכלל היה דבר אחד. אבל מה שאני יודעת זה שפתאום העזתי לגעת בנושא הזה שהיה טאבו מבחינתי. העזתי להסתכל על הזוגיות שלי ולראות שאני לא מרוצה. שלא טוב לי. ושאני לא רוצה להמשיך.
זה היה קשה ומפחיד. מאוד.
זה לא שהאופציה לא עלתה במוחי לפני כן. ברור שכן. אבל חששתי, גירשתי את המחשבה הצידה. להתגרש? אני?! אין סיכוי. מפחיד מדי. ועוד עם ילדה. ואחר כך עם שתיים, ואחר כך עם שלוש…
אז לא. המשכתי כרגיל. המשכתי לצבור ולצבור ולצבור…
עד שהגיע הרגע שלא יכולתי יותר. משהו בתוכי אמר די. גם במחיר של לפגוע בו, שזה היה הדבר שכל כך חששתי ממנו במשך שנים.
אז אחרי חששות, פחדים, התחמקויות והתלבטויות, העזתי לומר את האמת שלי. שלא, אני לא רוצה אותך יותר. זה נגמר.
וזה אולי הדבר שהכי כואב לשמוע – אני לא רוצה אותך. לא רוצה להיות איתך. לא אוהבת אותך יותר.
וזה סופי. ולא, אין טעם ללכת לטיפול זוגי כי אני פשוט לא רוצה יותר להיות ביחד. ואין טעם לנסות, כי אני לא רוצה יותר להיות ביחד. וזה לא משנה אם אני עושה טעות, כי אני לא רוצה יותר להיות ביחד.
ומעולם לא היה בתוכי “לא” ברור יותר מזה. מעולם לא הייתה החלטה שהייתי כל כך שלמה איתה. עם כל הצער והכאב שבעניין.
נכון, להתגרש לא יפתור את הדפוס שלי של לשתוק ולהבליג ולא להגיד. הדפוס עדיין שם ועכשיו אני רואה אותו מאוד בבירור. רואה שזה קורה לי גם עם חברות, ובעוד מערכות יחסים.
אז העבודה שלי עכשיו היא להעז. להעז להגיד אותי, את מה שאני מרגישה, גם אם זה פוגע, גם אם זה לא נעים, גם אם זה כואב. להעז לומר ולא לשתוק. לא לספוג, לא לאגור ולא לצבור.
לאפשר לרגשות לזרום, החוצה, לבטא. להוציא. להתנקות.
פפפפפ. חתיכת מסע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *