למה כדאי להיפטר מה’צריך’

המילה ‘צריך’ על כל צורותיה (כולל “חייב”, “מוכרח”, “אמור” וכיו”ב), שגורה מאוד בשפת היומיום שלנו. שימו לב פעם כמה פעמים ביום אתם אומרים “אני צריכ/ה…”. המשך המשפט יכול להיות משהו שקשור למשימות, כגון: לשטוף את הבית, לאסוף את הילדים, ללכת לעבודה, להכין אוכל, להתקלח וכו’, או להיות משהו שקשור לעצמנו ולהתנהגותנו: להיות יותר רגועה, לאכול אוכל יותר בריא, להפסיק לעשן, להפסיק להתעצבן, להיות יותר אסרטיבי וכו’.
חלקנו מאמינים שאם נגיד לעצמנו מספיק פעמים מה אנחנו צריכים לעשות, זה באמת יקרה – נעשה את זה. באמת נשתנה ונשתפר, נפסיק להתנהג בדרך שפוגעת בעצמנו או באחרים, ניקח את עצמנו בידיים ונעשה שינוי.
האמנם?


כשאני “צריכה” משהו ואני לא עושה את אותו דבר (לא משנה כרגע מאיזו סיבה), זה הופך אותי – כאדם – ל”לא בסדר”. גם אם אני אומרת לעצמי משהו על ההתנהגות שלי – “אני צריכה להפסיק לצעוק על הילדים” – ואני לא – זה שוב הופך אותי אוטומטית ל”לא בסדר”, כי המשמעות של האמירה הזו, גם אם היא לא מבוטאת בקול, היא שאם אני ממשיכה לצעוק על הילדים, כשאני לא צריכה/אמורה לעשות זאת, כנראה שאני לא אמא מספיק טובה.
וכשהעולם מחולק ל”בסדר” ו”לא בסדר”, הוא הופך למקום שהרבה יותר קשה לחיות בו.
אם נמשיך רגע עם דוגמת הצעקות על הילדים, אולי אתם עכשיו קופצים ואומרים “רגע, קורה שצועקים על הילדים, אולי היית לחוצה, אולי הם היו ממש מרגיזים, אולי היו נסיבות מקלות”. נכון, אני מסכימה מאוד. הבעיה היא, שאני לא מתייחסת לאירועים חד-פעמיים שלא חוזרים על עצמם. אני מתייחסת להתנהגויות שחוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב. כמה פעמים אני יכולה לומר לעצמי שהייתי לחוצה ולהמשיך לסלוח לעצמי על כך שצרחתי על הילדים, אם זה קורה שוב ושוב ושוב? באיזשהו שלב אני מפסיקה להאמין לעצמי, וגם אם אני מאמינה, אז לחץ “זו לא סיבה מספיק טובה” ואז שוב אני חוזרת לאותו מקום – השיפוט שלי על עצמי שאני אמא לא מספיק טובה. ואז אני סובלת.
אנחנו כל כך רגילים לשפוט ולהעביר ביקורת, להדביק על עצמנו ועל אחרים תוויות שונות ומשונות: טיפש-חכם, רזה-שמן, יפה-מכוער, עצלן-חרוץ וכו’ וכו’.
צורת ההסתכלות הזו על העולם ועל עצמנו, למעשה גורמת לנו להיכנס למתח, לחץ וחרדה. כיוון שכדי לקבל את האישור (מעצמנו או מהסביבה) לכך שאנחנו “בסדר” (שזה אומר אהובים, רצויים, מוערכים וכיו”ב), עלינו לעמוד בתנאים מסוימים (להיות יפים, רזים, חכמים, חרוצים, מוצלחים וכו’ וכו’). אבל כשאיננו עומדים בתנאים אלה – כיוון שבאופן ברור לחלוטין איננו יכולים לעמוד בכולם – זה בלתי אפשרי – אנחנו סובלים.
זה מה שקורה כשההערכה שלנו לעצמנו מותנית.
ואז אנחנו מתחילים להסתתר ולהתבייש (כדי ש’הם’ לא יגלו שאני כזו/ה)
אנחנו מתחילים לוותר על מה שאנחנו רוצים ולרצות אחרים (כדי שהם לא יכעסו עלינו שאנחנו רוצים דברים שונים מהם, כי אם יכעסו עלינו, בתפיסתנו, זה אומר שאנחנו לא בסדר)
אנחנו מוותרים מראש – כי גם כך אין סיכוי שנצליח לעמוד בכל התנאים שהצבנו לעצמנו, אז מה הטעם לנסות בכלל…?
או שאנחנו נלחצים ומתאמצים ומשקיעים המון זמן ואנרגיה בניסיון לעמוד בתנאים – רק שאז קורה משהו ואנחנו לא מצליחים לעמוד בתנאי אחד קטן. ואז אנחנו מתפרקים…
אז למה אנחנו עושים את זה?!
נשמע לא הגיוני, נכון? האמת שנכון. זה באמת לא הגיוני.
אבל יש פה פרדוקס. כי כל ניסיון להיפטר מה”צריך” הוא למעשה עוד סוג של “צריך” בפני עצמו. אז אם קודם זה היה “אני צריכה להפסיק לצעוק על הילדים”, אז עכשיו זה “אני צריכה להפסיק את הביקורת העצמית שלי” או אפילו “אני צריכה להפסיק לדבר במונחים של צריך”… 
וכידוע, צריך לא מוביל לשום מקום…
אז מה בכל זאת אפשר לעשות?
לעצור. לנשום. להכיר במה שקורה. להרגיש את התסכול מכך שאני לא נמצא/ת במקום בו אני רוצה להיות. לנסות להתחבר למה שאני מרגישה ומה גורם לי להתנהג כך, מה מונע ממני באמת מלשנות את ההתנהגות (לא ברמת הביקורת “אני עצלנית”, למשל, אלא ברמת הצורך).
להקשיב לעצמי בהמון אמפתיה.
זה עובד. בדוק. 

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *