למה לפעמים קשה לנו לקבל החלטות?

לפעמים מדובר אפילו בהחלטות קטנות –

• לקנות את החולצה הזו או הזו?
• מה לאכול?
• להירשם או לא להירשם?
• ללכת לקורס הזה או הזה?
• להסכים או לסרב?

וכו'…

יודעים על מה אני מדברת?

החיים הרי מורכבים מאינספור החלטות, קטנות וגדולות כאחד.

אני אלופת ההתלבטויות. כל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי מתלבטת. 

בודקת מכל הצדדים והזוויות האפשריות, מה יהיה לי הכי נכון. והבדיקה הזו מתישה ומבלבלת ובדרך כלל גם לא ממש עוזרת.

ולפעמים אני מתייעצת עם אחרים, והם נותנים את הזווית שלהם שהיא לפעמים כמו שלי, ואז זה מחזק אותי, אך לפעמים היא הפוכה ואז אני מתבלבלת, כי הם נשמעים לי ממש צודקים והם משכנעים אותי… אבל אחרי זמן מה הצד שלי שוב צץ ועולה… ואז אני שוב משוטטת בין כמה אפשרויות ולא מצליחה להחליט…

כי הפחד הוא לטעות. הפחד הוא שאקבל את ההחלטה ה"לא נכונה", ואשלם עליה מחיר יקר.

אני זוכרת שהייתי בת 20 בערך, אמא שלי ניסתה לכוון אותי לדרך הנכונה (בעיניה) ואמרה לי, "אני מנסה ללמד אותך מהניסיון שלי, אני מנסה לחסוך לך את הכאב שאני עברתי". ואני זוכרת שבלב התעקשתי שיש לי את הזכות לטעות את הטעויות שלי בעצמי, אבל לא רציתי לפגוע בה, אז נדמה לי שלא אמרתי כלום.

מה שחשבתי אז היה נכון. אבל כנראה שמשהו מהמילים שלה בכל זאת חלחל. כאילו יש דרך אחת שהיא "הנכונה" ושאם לא אבחר בה, זה יעלה לי ביוקר. ולכן, כל החלטה כרוכה בכל כך הרבה התלבטות ובדיקה וספקות… שזה מייסר.

לאחרונה אפילו ראיתי איך ההקשבה שלי לעצה מבחוץ גרמה לי לפעול בדרך מסוימת, שהביאה לתוצאה גרועה מאוד. וחשבתי לעצמי שאם לא הייתי מקשיבה לעצה הזו, כנראה שלא הייתי נוהגת כך, ואז כל הבלגן היה נמנע.

וכעסתי על עצמי ששוב פניתי החוצה, ששוב הקשבתי לעצות של אחרים, שאולי נכונות להם אבל לא בהכרח נכונות עבורי.

אז החלטתי לא לעשות זאת יותר. החלטתי לא להתייעץ עם אף אחד, לבדוק רק עם עצמי. כי אחרת, איך אלמד לסמוך על עצמי? איך יהיה לי אותי אם לא אפנה אליי ולא אתייעץ עם עצמי?

זה לא פשוט, הספקות והפחדים עדיין שם וברור שאני לא רוצה להיפגע.

ועם זאת, אני גם מבינה, שאין שום דרך אחרת לגדול ואין שום דרך אחרת לבנות את האמון שלי בעצמי, בכוחות שלי, ביכולות שלי – מבלי להקשיב לעצמי. ואז, ייתכן שאגלה שאני כן יודעת לקבל את ההחלטה הנכונה. ובמקומות שבהם אטעה – מה שחשוב זה לא לכעוס על עצמי, זה להיות אמפתית לעצמי ולהתייחס לטעות כאל למידה שהיא חלק בלתי נפרד מהתהליך.

יש בזה משהו מרגיע, זה כבר הופך את הדברים לפחות הרי-גורל ומקל על קבלת ההחלטה.

אז – הולכת ללמוד לסמוך על עצמי.

להתראות!