במערה

כבר שנים שהיא חיה במערה.14249415575_e0d415e411_o
חשוך שם ואפל, אבל מוגן. שם היא בטוחה ומוגנת מפני העולם.
שם, לא יראו אותה. שם לא ימצאו אותה. לא באמת.

זה עובד ממש טוב. המבטים חולפים על פניה כאילו היא לא קיימת. הם לא מתעכבים ולו לשנייה. ואם כן, ליבה מחסיר לרגע פעימה. אבל אז המבט ממשיך הלאה. הסכנה חלפה.

לפעמים קשה לה שם במערה, חלק ממנה רוצה לצאת החוצה אל העולם. בחוץ יש שמיים כחולים, שמש נעימה, יש פרחים ועצים וירוק…

אבל יש גם סכנות. היא יודעת. היא הייתה שם. היא חוותה את זה על בשרה.

כשהיא הייתה חשופה, פגעו בה. לא אהבו את מי שהיא. והיה להם מה לומר. על השיער, על העיניים, על השם, על הדיבור שלה, על האוכל שלה, על הכל. חיצים ננעצו בעור שהיה אז רך. פצעו את ליבה.

היא דיממה, אבל הם המשיכו. והיא הרגישה בדידות. יש לה זיכרון מעורפל על כך שניסתה לומר משהו להורים, היא לא לגמרי בטוחה. אבל לא היה להם מה לומר ומה לעשות והיא הבינה שהיא בעצם לבד. וכיוון שלא הצליחה להילחם – אולי לא ידעה איך, אולי פחדה שזה יכאב עוד יותר – אז היא החליטה להיעלם. וכך עשתה.

היא הפכה את עצמה לאפרורית. בשיער, בפנים. בגוף. לטשטש, להסתיר, להתחבא. כמה שיותר לא להיראות.

אט אט נעלמה יותר ויותר. כל יום עוד קצת ועוד קצת. וזה עבד. הכאב שכך. כאב אחר נולד במקומו, אבל היא לא שמה לב אליו. ההקלה הייתה כל כך גדולה. והפחד שהכאב הראשון ההוא יחזור, היה כל כך גדול, שהיה לה טוב ככה.

מדי פעם עלתה הכמיהה. היא אפילו לא ידעה למה בדיוק היא כמהה. רק ידעה שהיא כמהה למשהו. והכמיהה הזו הייתה כל כך חזקה וכל כך מכאיבה, שמיד העלתה דמעות בעיניה. לפתה את ליבה בכוח וכיווצה אותו. ואז היא שוב נעלמה לעצמה. כי ככה למדה, זה מה שידעה.

התהלכה ביניהם בעולם כרואה ואינה נראית. שקופה. עוזרת ותומכת ומטפלת ונותנת. אבל לא באמת אפשר היה לראות אותה…

ואז. משהו קרה. לא ברור מה בדיוק. אולי היה זה מות אמה, שלמרות כל הכאב, שחרר משהו בתוכה והתיר קשרים ישנים. אולי ההבנה שהזמן חולף והיא עדיין לא חיה באמת. אולי הייתה זו הכמיהה שהלכה וגברה.

משהו בה השתנה. אט אט, היא העזה לרצות. העזה לקוות ולחלום על משהו אחר. על חיים של שפע, של צחוק, של שמחה ורוגע. חיים של חופש. אבל בעיקר היא חלמה על אהבה. אהבה שלה לעצמה. אהבה שלה לגבר. אהבה של גבר אליה. היא רצתה להרגיש את התשוקה, החום, הביטחון, השלווה והתחושה של היחד. לדעת שהוא שם ושהיא אהובה.

אבל הפחד עדיין היה שם. גם אם העזה להציץ מהמערה שלה לרגעים ואפילו לצאת החוצה לזמן קצר. היא לא הרחיקה לכת. היא עדיין פחדה מאוד. ותמיד תמיד חזרה למערה החמימה והמוכרת והחשוכה שלה.

אבל המערה החלישה אותה. או שמא היה זה הפחד? היא נהייתה יותר ויותר חיוורת. והיציאה מהמערה נהייתה יותר ויותר קשה. יותר ויותר מפחידה.

ואז החלה האדמה לרעוד. בתחילה נפלו רק אבנים קטנות. אך עם הזמן הרעידות הלכו והתגברו. עוד ועוד אבנים החלו ליפול בתוך המערה. הסכנה הלכה והתקרבה. היא לא ידעה מה לעשות. קפאה על מקומה בפחד, בשיתוק, בחוסר אונים. איך תעזוב את המערה שלה אחרי כל כך הרבה שנים? לאן תלך? מה תעשה?

היא לא יכולה.

היא נשארה עוד ועוד והאדמה רעדה עוד ועוד. אבנים נפלו. המערה התפוררה והיא עדיין נותרה שם, ללא תזוזה. היא ניסתה להתחמק מפגיעת האבנים. ניסתה להתכסות בשמיכה הדקה שנותרה לה.
היא ידעה שלא תוכל יותר להישאר בתוך המערה. כדי לשרוד, היא חייבת לצאת משם. להישאר בתוך המערה הפך להיות מסוכן יותר מלצאת החוצה… היא התקשתה להאמין שזה המצב.

רגע ההכרעה הגיע. עליה לצאת משם, עכשיו. עכשיו, עכשיו, עכשיו!

אין יותר זמן לאבד, אם תישאר, היא תימחץ עם התפוררותה הסופית של המערה ותיקבר בפנים. היא חייבת למצוא את האומץ בתוכה כדי לצאת החוצה, אל העולם. היא חייבת להשאיר את העבר מאחור ולהתחיל ללכת. היא חייבת לבחור בה.

ההכרעה נפלה.

היא בחרה. בעצמה. לאהוב את עצמה ולהאמין בעצמה, no matter what.

ובנשימה עמוקה, יצאה והחלה לצעוד לעבר הלא נודע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *