דחיינית? אני?

עם השנים הפכתי לסוג של דחיינית. לא הייתי כזו בעבר. בעבר הייתי "ילדה טובה", תמיד עמדתי בזמנים ועשיתי הכל כמו שצריך. כשהייתי חוזרת מביה"ס הייתי עושה שיעורים בתור דבר ראשון ורק אחר כך מתפנה לדברים אחרים. זה היה כך במשך שנים.
אבל עם הזמן זה השתנה. התחלתי לדחות דברים. לפעמים דברים לא חשובים, לפעמים דברים לא נעימים. והמטלות הצטברו והצטברו, עוד ועוד…


יש לי בראש (ולפעמים גם על הנייר) רשימות ארוכות של דברים שאני צריכה לעשות. לפעמים מדובר בדברים חשובים, דברים שאני אפילו רוצה לעשות. ועדיין, אני לא עושה אותם.
הסיבות לכך מגוונות. אבל שוב הבנתי לאחרונה מהי הסיבה העקרונית לכך שאני דוחה דברים. כי אם לא אדחה אותם, הם עלולים לקרות. ואז אני עלולה להשיג את מבוקשי…
השתגעתי?!
אולי. אבל להתייחס לזה כאל שיגעון זה אומר שאני בביקורת כלפי עצמי ושאין בי שום אמפתיה. והעמדה הזו, של ביקורת עצמית, למרות ניסיונותיי החוזרים ונשנים, מעולם לא הצליחה להביא אותי לשנות משהו בעצמי או בחיי. מעולם לא.
ברור שאני רוצה להצליח. ברור שאני רוצה להשיג את מבוקשי. אבל… אני פוחדת. כי זה בעצם אומר לקחת אחריות. להיות גדולה. אין יותר תירוצים, אין יותר איפה להתחבא, אין יותר את מי להאשים בכלום…
ואז אני רואה כמה שזה נוח לא לנסות אפילו. כאילו לנסות, אבל בלי באמת לנסות. מבחינתי זה אומר ללכת לטיפול, או לסדנה, או להרצאה, או לקרוא ספרים, או לחפש סרטונים באינטרנט ולקחת את כל הדברים הנפלאים שאני פוגשת ואוספת ולומדת, ולשים אותם על המדף בשורה, אחד ליד השני. וזהו. להשאיר אותם שם, שיעלו אבק, מקסימום להוציא אחד מדי פעם, להסתכל בו ואז להחזיר אותו למדף. ככה יותר בטוח.
בזמן שבחיים האמיתיים אני יכולה להמשיך להתלונן ולהרגיש מתוסכלת מזה שאני לא עושה כלום ושיש כל כך הרבה לעשות ולספר לעצמי גם שאין לי זמן לכלום – מה שבאמת נכון – ובכל זאת…
אז השבוע החלטתי לשנות את זה. החלטתי שאני רוצה באמת לעשות משהו ולא רק לדבר על זה. אולי מה שעזר לי היה שהחלטתי להתמקד בדבר אחד בלבד – בדבר שהכי חשוב לי כרגע. ולעשות אותו.
אז מילת המפתח פה היא מיקוד – לצמצם את הפוקוס ולהתמקד במשהו אחד שחשוב לכם לעשות. ואז פשוט – לעשות.
בשבילי הדבר הזה היום היה לשבת מול המחשב ולכתוב. עם השראה, בלי השראה – פשוט לכתוב.
טופחת לעצמי על השכם שעשיתי זאת 
האם גם אתם דוחים דברים בחייכם? אילו דברים אתם נוטים לדחות ומה מצאתם שעוזר לכם בכל זאת לקום ולעשות משהו בנדון?
אשמח לפידבקים ושיתופים!
שלכם,
ביאטריסה

Post navigation

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *