כל כך קשה לי לכתוב כשאין לי השראה.
שמתי לב לכך שלרוב ההשראה מגיעה אליי אחרי משהו משמעותי שקורה. לרוב זו פגישה עם מישהו – חברה, מטפל/ת, או כל אדם אחר שנמצא בקרבתי. בעקבות הפגישה אני מגיעה לתובנה כלשהי, משהו מתבהר לי ואז קל לי יותר לשבת ולכתוב. יש לי מסר ואז הכל הרבה יותר ברור וזורם.

היום חזרתי הביתה ודווקא הרגשתי שיש לי השראה. הייתי במצב רוח טוב, מחוברת לעצמי, מאמינה בעצמי.

אז מה הבעיה?

עכשיו כשאני יושבת מול הדף הלבן הכל התרוקן. כל המילים נעלמו.

עכשיו זה רק אני והוא.

מלחיץ אותי הדף הלבן הזה. מה הוא רוצה ממני? מרגישה מחויבת לשבת מולו ולהתחיל להעלות עליו כל מיני סימנים שעלולים אחר כך לשמש נגדי. מספיק טובים? מספיק מעניינים? מספיק מקוריים?

לא? אז לא כדאי להתחיל בכלל, נכון?

כן? יופי, מעולה.

רק שבדרך כלל סכנת ה"לא" גוברת על אפשרות ה"כן" ומה שקורה זה שמיליון דברים אחרים הופכים להיות הרבה יותר מעניינים/חשובים/דחופים:

• בדיוק עכשיו הגיע מייל נורא מעניין.
• אולי רק אציץ בפייסבוק לראות אם יש איזה משהו חשוב. 5 דקות וזהו..
• זה בדיוק הזמן לשים כביסה, הסל כבר עולה על גדותיו.
• אני רק אעשה כאן סדר קטן בניירת/במיילים/במחשב/בארון/באלוהים יודע מה.
• נורא מתחשק לי שוקולד. ואגוזים. ופרוסה. ועוגיה. וגבינה צהובה. ועגבניית שרי, עגבנייה זה בריא.

כעבור חצי שעה/שעה/שעתיים או חמש, מה שיש זה איכס… ודף לבן.

כי הדף הלבן סבלני. הוא לא הולך לשום מקום. הוא יושב בשקט ובסבלנות ומחכה. אולי אעשה איתו משהו, אולי לא. זה לא משנה לו, כי הוא בסך הכל דף לבן. ויש לו את כל הזמן שבעולם להיות במהות שלו – שהיא לחכות ולהיות כלי קיבול למחשבותיי.

לא באמת יש לו דרישות. הוא לא באמת שופט אותי. הוא לא מצפה לכלום. מבחינתו אני יכולה לכתוב ג'יבריש. למשל, משהו כזה:

שךלדגחכףךשלדגיאןםוןםכדחלהישדךל ףשוםן 'םןקכחלךדגיכ שחלףדגךלכחךשלחדגףכךלחשףךדלח

ואין לו שום בעיה שאמלא אותו בדברים כאלה. הוא אולי יסמן אותם בקו אדום אבל זהו.

מי ששופט אותי, כמובן, זו אני. השופטת הידועה. אני מצפה מעצמי לכתוב משהו שיהיה בעיניי חכם, מצחיק, מקורי, תורם, מעניין ועוד (השלימו את החסר). ולמה זה כל כך חשוב? כי אחרת אני לא אעריך את עצמי, אומר לעצמי דברים לא טובים על עצמי ואולי גם אחשוש ממה שאתם תגידו. בעיקר כי אם אתם תגידו שזה לא מעניין (או ______ השלימו את החסר), אז לא תאהבו אותי ואם לא תאהבו אותי אז סימן שמשהו אצלי לא בסדר ואם משהו אצלי לא בסדר אז אני לא אוהבת אותי.

הנה, שלום, חזרנו לנקודת המוצא – קבלה עצמית.

אם הדף היה יודע כמה משקל יש עליו… לא בטוח שהוא היה עדיין נשאר כאן ככה, במן אדישות שכזו 🙂

אז איך ממשיכים?

היום נדרתי נדר לעצמי. התחייבתי בפני עצמי. להיות שם לצדי, תמיד. להיות למעני ובעדי. לאהוב אותי ולתמוך בי תמיד, גם ברגעים הקשים וגם בקלים. להיות שם, ללא תנאי.

אז זה מה שאני בוחרת לעשות עכשיו.

לסיכום, יצא משהו בכל זאת, לא? 🙂

ולסיכום סיכום, אני הולכת לשים לי פתקים ותזכורות ברחבי הבית לכך שאני אוהבת אותי. הפעם זו משימה באמת חשובה.
שלכם,
ביאטריסה